על חופש ויוגה

"כולם רוצים להיות חופשיים אבל ממה אלוהים, ממה?"
כך שר ברי סחרוף הטוען ש"כולנו עבדים". אם אכן אנחנו עבדים אז מיהו אדוננו ומה עוצר אותנו מלצאת לחופשי?
בכתובים של היוגה מוצעת דרך אל החופש, אך האם אין תרגול היוגה יכול גם להרחיק אותנו ממנו?

לפני זמן מה השתתפתי בסדנה. המנחה שאלה אותנו מהו הערך העליון שלנו, כזה שאם יפגעו לנו בו נגיד "עד כאן". המילה הראשונה שקפצה לי לראש, ונשארה שם גם כשהיה סבב שני שאיפשר להתחרט, הייתה: חופש.

אני אוהבת לחיות בתחושה של חופש
כך אני חשה שאני חיה את חיי במלואם. ככזו, אני תוהה לעיתים מהם יחסיי עם היוגה; שיש בהם מן המשמעת, הסדר והריטואל. תהייה זו מובילה אותי לשאול עצמי מחדש: מהו בעצם החופש? להיות חופשיה ממה? שהרי חופש אין משמעו חופשה; חול ים, דקלים וקוקוס קר הם הנאה צרופה בלתי מבוטלת, אך גם שם אנו יכולים להיות כלואים בתוך מחשבות, ולפעול מתוך תגובתיות שאין ביכולתנו לשלוט בה.

מתי אני חשה אני חופשיה באמת?
כשיש בי שקט פנימי, כשאינני נתונה בידי השפעות חיצוניות שמטלטלות אותי כאוות נפשן (אין מדובר באפטיות אלא ביכולת הכלה), כשאין כפתורים אדומים עליהם כל אחד יכול ללחוץ ולהביא אותי מיידית למצב של חוסר שקט ומגננה. להיות חופשיה מהתניות, מפחדים ומשפיטה.

ביוגה וסישטא סרה (Yoga Vasishta Sara) מצויין כי: "המיינד, על-ידי הפעילות שלו עצמו, יוצר לעצמו גבולות. כאשר המיינד שקט, הוא חופשי". (3.27) על-פי היוגה, המצב החופשי הוא המצב הטבעי שלנו, אנו יוצרים לעצמנו את הגבולות על-ידי פעילות מנטלית מיותרת. אני מוצאת שהיוגה גם נותנת כלים להסרת גבולות אלו. שהרי פעילות מנטלית נוספת אינה יכולה ליצור חופש, זה כמו לרצות שהמוסיקה ברקע תפסיק וכתגובה לקום ולהגביר את הווליום.

אז איך משקיטים את כל הרעש הפנימי?
איך בכלל נהיים מודעים לו? על-ידי שימת לב. אבל אין הדבר פשוט כל-כך, לרב אנו לא נמצאים בצד שאוחז במושכות. זהו מעין פרדוקס, מכיוון שלא תמיד יש בנו מספיק שקט כדי להתבונן בהתרחשות הפנימית מלכתחילה. לעיתים קרובות אנו פשוט נשטפים בנהר המחשבות ומגיבים ממנו.

אני מצאתי את היוגה ככלי מדהים להבאת שקט פנימי שאינו תלוי בנסיבות. העבודה עם הגוף מאפשרת פתיחה של חסימות, מאפשרת איוורור מבפנים. והכלי הפשוט והעוצמתי שנקרא נשימה זמין לנו בכל רגע נתון ועומד לרשותנו. ניתן להסיט עצמנו משטף המחשבות על-ידי הבאת המודעות לנשימה בלבד. שליטה בנשימה, על-פי היוגה וסישטא סרה, הינה אחת האמצעים לשליטה בפעילות המנטלית (4.21, 5.7). נשימה מודעת ומכוונת מעצימה בנו את החיות ומנטרלת את הפעילות הפנימית המתישה.

"…הגוף מופעל על-ידי המיינד כפי שעץ מנוער על-ידי הרוח" .
בתרגול יוגה, כשאנו מתרגלים עם גופנו באופן כזה שאנו מביאים את המודעות אליו ואל הנשימה, אנו יוצרים תקשורת חדשה בין ה"מיינד" לגוף, כזו שמביאה עמה בריאות ונוכחות. אנו משקיטים את הרוחות כך שהעץ יכול לצמוח ולהתפתח, ולא להשבר מעודף ניעורים.

ברגע שנבין מהו החופש שאנו מחפשים, כמו בשירו של ברי סחרוף: "כולם רוצים להיות חופשיים, אבל ממה אלוהים ממה?" , נחפש את הכלים שיאפשרו לנו להשתחרר. ה"מיינד" שלנו מתנהל כמו קוף משתולל, היוגה מציעה דרכים להשקיט אותו. היא בהחלט מציעה דרך להסיר את הכבלים. יחד עם זאת, כשאתם צועדים על איזושהי דרך – האם אתם עוצרים לעיתים לשאול מדוע עליתם עליה מלכתחילה? האם אתם בודקים אם לא הגיעה העת לבצע פנייה? עבורי, לעצור לפעמים ולשאול מדוע אני מתרגלת, מאפשר לי לבדוק שהאמצעי לא הפך להתניה חדשה: "כאשר אתה מתרגל, עשה זאת ללא הקשרות. אפילו כקריסטל אשר משקף את האובייקטים לפניו [אך אינו מושפע מהם]" (7.17). לעיתים, אפילו פציעה יכולה להיות מתנה בכך שהיא מאפשרת לי לראות בברור עד כמה אני מזוהה עם היכולות הגופניות שלי, ואף מאפשרת לי למצוא פניות חדשות בדרך.

החופש אינו טמון באי-תרגול, אלא במידת ההקשרות שלנו אליו.

חן עין-הבר, מורה מוסמכת ליוגה
www.pashtut.com

תינוק = יוגי

הרבה מורים לוקחים את התינוק כדוגמא ליוגי,
אולי זה התנועה האינטואיטיבית, או החופש שיש בגוף,
אולי זה חוסר הפחד או הדפוסים אשר אנו המבוגרים צוברים עם השנים,
אולי זו הסקרנות והרצון ללמוד ולנסות דברים חדשים,
משהו קיים שם,
וכל מי שמתבונן על תינוקות יכול ללמוד הרבה על תרגול יוגה.
אז מישהו (חברה לחיתולים) החליט לקחת את זה צעד קדימה ולעשות פרסומת מדהימה שמדגימה עד כמה אפשר ללמוד יוגה מתינוקות,
תהנו:

על היוגה של קרישנמצ'ריה

קרישנמצ'ריה הוא אחד היוגים הגדולים של המאה ה 20 והמורה של מורים גדולים כמו איינגר, פטבי ג'ויס מוביל זרם אשטנגה יוגה, ובנו דסיקצ'אר.
בספר המומלץ The Heart of Yoga , דסיקצ'אר נשאל מה הופך את היוגה של קרישנמצ'ריה לכה מיוחדת ועונה:
"מה שמיחד את הוראתו של אבי הוא התעקשותו לתת כבוד לכל אינדבידואל והיחוד שלו/ה. אם אנו מכבדים כל אדם באופן אינדבידואלי, באופן טבעי זה אומר שאנו תמיד מתחילים מהנקודה בה האדם נמצא. נקודת ההתחלה אינה הצרכים של המורה אלא אלו של התלמיד. גישה זו דורשת מגוון גישות שונות מכיוון שאין גישה אחת שמתאימה לכולם.
הדרך בה היוגה מועברת היום נותנת לעתים את הרושם שיש פתרון אחד אשר מתאים לבעיות של כולם, וטיפול אחד למחלות של כולם, אבל היוגה משפיעה בעיקר על התודעה וזו שונה מאדם לאדם. בנוסף התרבות והרקע של כל אחד שונים זה מזה. בכל סיטואציה אבי בחר את מה שנראה מתאים ומועיל, לפעמים זה אסאנות (תנוחות יוגה), לפעמים תפילה, לפעמים הוא אפילו אמר לתלמידיו להפסיק תרגול יוגה מסוים ואז הריפוי התרחש.

ישנם סיפורים רבים שאוכל לספר, כולם מראים את החשיבות של גישה אינדבידואלית ליוגה. הכוונה בכך אינה שאני חייב להעביר שיעורים פרטיים, אלא שעלי ליצור בשיעורים אווירה בה כל תלמיד יכול למצוא את הדרך שלו/ה ליוגה. עלי להבין שכל אחד מתלמידי אינו אותו אדם היום כפי שהיה אתמול, ולחלוטין שונה מאיך שהיה בשבוע שעבר. זהו המסר החשוב ביותר שאבי העביר הלאה, וזהו מסר מנוגד במהותו למה שמועבר כיום ברוב המקומות"

וזה קרישנמצ'ריה מתרגל בגיל 50: